פסק-דין בתיק רע"ב 4865/04

השופט א' גרוניס:

1.          אדם הורשע בדין על ידי בית משפט בישראל ונגזר עליו עונש מאסר. במהלך ריצוי עונשו ובמסגרת אחת מחופשותיו, ברח הוא ממאסרו ויצא את גבולות הארץ. כעבור פרק זמן מסוים, ביקשה מדינת ישראל מן המדינה בה שהה האסיר הנמלט כי הוא יוסגר אליה לצורך המשך ריצוי עונשו. לפי בקשת המדינה נעצר האסיר בחו"ל.  הליכי ההסגרה התנהלו במשך תקופה של מספר חודשים, במהלכם שהה האסיר במעצר בחו"ל. בסופם של הליכים אלה הוסגר הוא לישראל והושב למאסר לשם ריצוי יתרת העונש אשר הושת עליו. האם יש לנכות את התקופה בה היה עצור בחו"ל במסגרת הליכי ההסגרה, מיתרת תקופת המאסר אותה עליו לרצות על פי גזר הדין של בית המשפט בישראל? זו השאלה הניצבת בפנינו.

הרקע העובדתי

2.          ביום 9.2.97 הרשיע בית המשפט המחוזי בבאר שבע את המשיב בביצוע עבירת הריגה (סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - החוק או חוק העונשין)). ביום 10.3.98 נגזרו עליו חמש עשרה וחצי שנות מאסר, מתוכן שלוש עשרה שנים וחצי לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. לאחר שהחל לרצות את עונשו, קיבל המשיב ביום 1.2.99 חופשה בת 72 שעות. המשיב ניצל את החופשה שניתנה לו על מנת להימלט מהמשך ריצוי עונשו, ובמועד כלשהו אף יצא את גבולות הארץ. ביום 11.2.03 נעצר המשיב על ידי שלטונות בלגיה. זאת, בעקבות בקשת הסגרה אותה הגישה ישראל. הליכי הסגרתו של המשיב לישראל הסתיימו בסוף חודש יולי 2003. כל אותה עת הוחזק המשיב במעצר על ידי השלטונות הבלגים. ביום 1.8.03 הועבר המשיב לידי ישראל לצורך המשך ריצוי עונשו. ביום 8.9.03 הגיש המשיב עתירת אסיר לבית המשפט המחוזי בנצרת, במסגרתה ביקש כי תקופת מעצרו בבלגיה במהלך הליכי ההסגרה תנוכה מיתרת תקופת המאסר אותה עליו לרצות. על אף התנגדותה של המדינה, קיבל בית המשפט המחוזי (כב' השופטת נ' מוניץ) ביום 5.5.04 את העתירה והורה על ניכוי תקופת המעצר כאמור. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו. החלטנו לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פיה.

שאלת הסמכות

3.          טרם שניפנה לדון בסוגית ניכוי תקופת המעצר, עלינו ליתן דעתנו לשאלה מקדמית שעניינה סמכותו של בית המשפט המחוזי. כאמור, פנה המשיב לבית המשפט המחוזי על דרך עתירת אסיר וביקש כי בית המשפט יורה על ניכוי תקופת מעצרו בבלגיה מתקופת המאסר אשר הושתה עליו. לטענת המדינה, ההליך הדיוני אותו נקט המשיב אינו ההליך הראוי בנסיבות העניין. לשיטתה, שירות בתי הסוהר אינו מוסמך להורות על ניכוי ימי המעצר, ועל כן ממילא אין בית המשפט המחוזי קונה סמכות לדון בעניין במסגרתה של עתירת אסיר. בהחלטה נשוא הבקשה שלפנינו קבע בית משפט קמא, כי לכאורה אכן יש ממש בטענתה של המדינה. עם זאת פסקה הערכאה הדיונית, כי נתונה לה סמכות טבועה להיזקק לעתירה מטעמי צדק. זאת, בין היתר, מאחר שלא עמדה בפני המשיב כל חלופה דיונית אחרת.

4.          ההסדר החקיקתי בעניין עתירות אסירים קבוע בסעיפים 62א-62ד לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1971 (להלן - הפקודה) ובתקנות סדרי דין (עתירות אסירים), התש"ם-1980. להלן נביא את אותם חלקים בפקודה אשר רלוונטיים לענייננו:

"62א. (א) אסיר רשאי להגיש לבית המשפט המחוזי שבאיזור שיפוטו נמצא בית הסוהר שבו הוא מוחזק ...עתירה נגד רשויות המדינה ואנשים הממלאים תפקידים על פי דין בכל ענין הנוגע למאסרו או למעצרו...

...

62ב. בית המשפט מוסמך ליתן בקשר לעתירה צווים לרשויות המדינה ולאנשים הממלאים תפקידים על פי דין לעשות מעשה או להימנע מעשות מעשה במילוי תפקידיהם כדין.

...

62ד. אין האמור בסימן זה גורע מסמכותו של בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, לפי סעיף 7(ב)(1) לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957 (כיום סעיף 15(ד)(1) לחוק יסוד: השפיטה- א' ג')". 

מנוסחו של סעיף 62א(א) לפקודה עולה, כי אסיר רשאי להגיש עתירת אסיר ביחס לכל עניין הנוגע למאסרו או למעצרו. ממילא, בדונו בעתירת אסיר מוסמך בית המשפט המחוזי להיזקק לכל עניין כאמור ולהכריע בו. מרבית העתירות המוגשות על ידי אסירים נוגעות לתנאי מאסרם. במקרה דנא אין העתירה מתייחסת לתנאי מאסרו של המשיב. תחת זאת, עוסקת היא בשאלה האם מחייב הדין את ניכוי התקופה בה שהה המשיב במעצר בחו"ל, מתקופת המאסר אשר נגזרה עליו בישראל. במלים אחרות, העתירה נוגעת לאופן החישוב הנכון של אורך תקופת המאסר. ברי, כי סוגיה זו באה בגדר עניין הנוגע למאסר, ועל כן מוסמכת הייתה הערכאה הדיונית להיזקק לעתירה (ראו בג"ץ 974/97 בן סלומון נ' ועדת השחרורים (לא פורסם) ורע"פ 386/92 רוזן נ' מדינת ישראל (לא פורסם); כן השוו רע"ב 752/00 פטאו נ' נציבות שירות בתי סוהר (לא פורסם) ורע"ב 5580/03 מצונשוילי נ' שרות בתי הסוהר (לא פורסם)). אכן, אפשר שהסמכות להכריע בעניינים מסוימים הנוגעים לאורכה של תקופת המאסר תהא נתונה לבית המשפט אשר גזר את דינו של האסיר. זאת, אף שככלל מסתיים תפקידה של הערכאה הדיונית עם מתן פסק הדין (ראו, המ' 464/65 עוזר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יט(4) 31 (להלן - פרשת עוזר). אף אם כך הוא, הרי שהסוגיה שלפנינו אינה נמנית על אותם עניינים. הטעם לכך הוא, שסוגיית אורכה של תקופת המאסר במקרה דנא איננה קשורה כלל ועיקר לגזר הדין אשר הושת על המשיב, אלא נובעת מאירוע אשר התרחש לאחר מתן גזר הדין האמור, היינו לאחר שהערכאה הדיונית סיימה את תפקידה. נוסיף עוד, כי ניתן לראות בעתירתו של המשיב מעין עתירה מסוג "הביאס קורפוס", הצופה פני עתיד. למעשה, מתבקש בית המשפט לקבוע כי החזקתו של המשיב במאסר מעבר למועד מסוים, תהווה משום מאסר בלתי חוקי. נניח כי המשיב היה מחכה עד ליום בו מסתיים מאסרו לפי שיטתו שלו, היינו תוך התחשבות בתקופת המעצר בבלגיה. שירות בתי הסוהר לא היה משחררו, שהרי לשיטתה של המדינה אין לכלול בחישוב המאסר את תקופת המעצר בבלגיה. או אז היה המשיב עותר לבית המשפט המחוזי. האם המדינה הייתה טוענת כי הסמכות הבלעדית נתונה לבג"ץ?! מדוע על המשיב לחכות עד לרגע האחרון? בהקשר זה ראוי להזכיר את סעיף 62ד לפקודה, אשר הובא לעיל. סעיף זה בא אך להבהיר, כי סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בעתירות אסירים אינה גורעת מסמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק להיזקק לעתירות ביחס לעצם חוקיותו של מאסר או של מעצר (ראוי לזכור כי התיקון של הפקודה שהוסיף את סעיפים 62א-62ד נתקבל לפני חקיקתו של חוק יסוד: השפיטה). ההוראות שבפקודה יצרו מצב בו לבית המשפט המחוזי נתונה סמכות מקבילה לזו של בג"ץ בנושא חוקיות המאסר או המעצר. נעיר, כי משקיים סעד חלופי בדמות הגשתה של עתירת אסיר לבית המשפט המחוזי, אך במקרים חריגים ונדירים ייעתר בית המשפט הגבוה לצדק לעתירה מן הסוג הנזכר. 

ניכוי ימי מעצר במסגרת הליכי הסגרה מתקופת המאסר

5.          השאלה האם תובא בחשבון תקופה בה שהה אדם במעצר כחלק מתקופת המאסר אותה עליו לרצות, עשויה להתעורר בהקשרים שונים. כך למשל, כאשר היה אדם נתון במעצר בישראל במהלך התקופה שעד לגזירת דינו, כולה או חלקה. מקרה נוסף בו מתעוררת הסוגיה האמורה הינו כאשר הוחזק אדם במעצר בחו"ל בקשר לעבירה כלשהי, בין אם הועמד הוא לדין במדינה הזרה ובין אם לאו, ולאחר מכן עומד האדם לדין בישראל בגין אותה העבירה (אין בכוונתנו להתייחס לטענות אפשריות בדבר זיכוי או הרשעה קודמים ובדבר סיכון כפול; לעניין הטענה הראשונה, טרם חקיקתו של חוק העונשין (תיקון מס' 39)(חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד-1994 (להלן - תיקון 39), ראו ע"פ 7230/96 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 513). כך אף כאשר מורה בית המשפט על ריצויו בישראל של עונש מאסר אשר הוטל בחו"ל. שאלת ההתחשבות בתקופת המעצר עולה גם במקרה בו מוחזק אדם במעצר בחו"ל במסגרת הליכי הסגרה לישראל. זאת, הן כאשר תכליתה של ההסגרה הינה המשך ריצוי עונש אשר נגזר עליו בישראל, כמו במקרה דנא, והן כאשר מטרתה של ההסגרה הינה העמדתו לדין בישראל.

6.          הדין הישראלי כולל מספר הוראות חוק אשר עוסקות בשאלת ההתחשבות בתקופת המעצר כחלק מתקופת מאסרו של אסיר. ההוראה המרכזית בעניין זה מצויה בסעיף 43 לחוק העונשין. סעיף זה קובע כי "מי שנידון למאסר תיחשב תקופת מאסרו מיום גזר הדין, אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת...". ברירת המחדל הקבועה בסעיף הינה כי תקופת המאסר מתחילה להימנות מיום גזר הדין, משמע - תקופת המעצר טרם מתן גזר הדין לא תובא בחשבון. אף על פי כן נוהגים בתי המשפט זה שנים רבות, כעניין שבשגרה, להביא את התקופה בה הוחזק אדם במעצר עובר למתן גזר הדין בחשבון כחלק מתקופת המאסר (ראו ע"פ 13/53 ביטון נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ז 463, 466; הפרקטיקה לא השתנתה מאז שנת 1953). בהקשר זה אף נפסק, כי בהיעדר נימוקים מיוחדים לחומרה מחויבת הערכאה הדיונית להביא את תקופת המעצר בחשבון (י' קדמי על סדר הדין בפלילים - חלק שלישי (הוצאת דיונון, 2003) 1218-1219; פרשת עוזר; על"ע 9/82 סלומון נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד לז(3) 609 (להלן - פרשת סלומון) 615-614; ראו גם בש"פ 5142/99 מורוזובה נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(5) 643, 661; אולם ראו ע"פ 25/89 כחלון נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 275, 280; רע"פ 165/05 צומן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בענייננו ארע מעצרו של המשיב בחו"ל במסגרת הליכי הסגרה לישראל אשר התרחשו לאחר שנגזר דינו ולאחר שהחל לרצות את עונשו. ברי אם כן, כי אין ההוראה שבסעיף 43 לחוק העונשין חלה על מקרה כגון דא.

7.          הוראת חוק נוספת אשר עוסקת בניכוי תקופת המעצר מצויה בסעיף 11 לחוק העונשין. מפאת חשיבותה של הוראה זו לענייננו, נביאה כלשונה:

"נשא אדם עונש בחוץ לארץ על עבירה, או היה נתון שם במעצר בגללה, ינוכה העונש או תקופת המעצר מן העונש שעליו לשאת בישראל בשל אותה עבירה".   

ההוראה האמורה נוספה בשנת 1994, במסגרת תיקון 39. עובר לתיקון זה הוסדר העניין באופן חלקי במסגרת סעיף 10(ד) לחוק העונשין. עוד נזכיר את סעיף 14ח לחוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר, התשנ"ז-1996 (להלן - חוק לנשיאת עונש מאסר), אשר נוסף בשנת 1999 (ס"ח 1720, עמ' 36) ומתייחס למקרה בו נושא אדם בישראל עונש מאסר אשר הוטל עליו בחו"ל. על פי האמור בסעיף, מחויב בית המשפט לנכות מתקופת המאסר שנקבעה בפסק חוץ את תקופת המעצר בה היה נתון הנידון מחוץ לישראל. בהקשר זה אף מפנה הסעיף האמור לסעיף 11 לחוק העונשין (ראו אף את סעיף 14ז לחוק לנשיאת עונש מאסר). כן מחויב בית המשפט לנכות את תקופת המעצר שבה היה נתון הנידון בישראל, במשך הזמן שעד למתן צו לנשיאת עונש המאסר בישראל.